אני הרצתי קבוצה במשך חודשיים ו80% מהשחקנים הגיעו אלי מיונתן...
יותר מזה, הוא אפילו ניסה לשדך אותי לקבוצה אחרת.
ואחרי שהקבוצה שלי התפרקה ניסינו לבנות אחת חדשה.
(ואפילו השבוע דיברתי איתו לעזרה עם הסדנת נשקים הקרבה)
זה מאוד מאוד עוזר כשיש מישהו שאפשר לפנות אליו ולקבל עזרה. אני מבטיח לך שלא הייתי עובר בן אדם בן אדם ומחפש אנשים לקבוצה שלי, ובטוח לא הייתי עובר בן אדם בן אדם ושואל אם יש להם קבוצה שאפשר להצטרף אליה.
זה שאתה לא היית צריך לא אומר שאחרים לא נעזרים בזה.
וגזני יכול לרוץ לבד? ומאיפה יהיו החרבות לכל מי שלא הביא... ואיך יתוקנו נשקים פרטיים של אנשים שלא יודעים להתעסק עם זה? ומי יוודא שלא משתמשים בנשקים לא עוברים? ומי יחנוך שחקנים חדשים שמגיעים לראשונה?
ומי יתעסק עם הסקרנים ש"רק רוצים לנסות"? ומי יארגן פעילויות מיוחדות?
אפשר להגיד שכל פעם מישהו יעשה.
אבל אפשר להיות גם ריאלים ושמישהו קבוע יקח את האחריות הזו עליו.
רציני אנשים, רק תינוקות חושבים שאבא נעלם מהעולם כשהוא מסתתר מאחורי הידיים לפני הפיקאבו.
פיתחתם את היכולת להבין שדברים קורים בעולם גם כשאנחנו לא רואים.
לא כל מה שקורה לכם אישית קורה באופן כולל, ולא כל מה שאתם לא נחשפים אליו לא קיים.
אז תפסיקו לקחת את החוויות הרעות האישיות שלכם ולהשליך אותם על שאר העולם. חרא גישה לחיים.
זה מופנה כלפי
כולם. מוחקים את העבר... אין שום צורך לשקוע בו.
לא מתלוננים על ראשי קהילה קודמים, לא מתבכיינים על סגל, לא בלופטי בלאפטי בוו.
אז לא עזרו לכם, אז צעקו אליכם וקיללו וגירשו והיכו...
הזכרון חי ובועט אצלכם בראש.. אבל שישאר בראש! זה רק עושה רע להעלות את כל הדברים השליליים האלו.
יש לנו אסיפות קהילתיות בהם לכולם יש במה להסביר למה הם מתנגדים/בעד רעיון כלשהו. אפשר להעלות טעויות מן העבר. יש חופש ביטוי מוחלט.
אבל רציני אנשים... תחשבו גם כמה דגש שמים על זה.
קרה מה שקרה - למדנו, ובגלל זה אני ממליץ שאחרים יפעלו ככה.
אם אני כבר בשוונג, אז נעמי... אני מבין וצר לי על מה שעברת. זה מאוד חשוב שתסבירי מה קרה, אבל הרבה יותר חשוב (99.9% מההסברה) צריכה להיות על מה אנחנו עושים הלאה, ולא להתקע על כל המקרים הקטנים שקרו. גם לא המקרים הגדולים... החלק הריגשי הזה לא קיים אצל אנשים שלא עברו את אותם חוויות וזה פשוט לא משפיע עליהם באותה צורה.
ואם ביכולת אפילו להבליג על העבר אז זה רק יוביל למקומות יותר טובים.
העיקר הוא להתמקד במה עושים הלאה.
יש משפט מאוד חזק ביהדות שלא יותר מדי אנשים מכירים.
לא תיקום ולא תיטור
אומרים שאדם שמצליח לשלוט על מעשיו הוא אדם טוב. בשביל זה צריך להיות מסוגל לשלוט על הפה גם כשכועסים רצח, גם כשנבהלים וגם בכל מקרה אחר. אבל זה ניתן לעשייה. משהו שצריך לשאוף אליו, אבל אפשרי.
לכן בעשרת הדיברות כן מצפים מכל אדם לא לפעול.
כל הדיברות עוסקות במעשים ולא במחשבה. לא תרצח, לא תעשה פסל, לא תעבוד אלוהים אחרים, לא תגנוב והלאה והלאה.
ביהדות לא דורשים ממך יותר מאשר לשלוט על המעשים.
לכן נאמר לא תיקום. עשו לך רע? בלי נקמה!! תשלוט על המעשים שלך.
אבל אדם שמסוגל לשלוט על המחשבות.... זהו אדם נאור.
אם ביכולתך לסלק את עצם המחשבה הרעה מהראש, אם ביכולתך לסלוח סליחה אמיתית לאדם שעשה רעה, זה כבר מעשה גדול.
השיא של זה מגיע עם המילים "לא תיטור". הדרגה הכי גבוהה של אדם היא אדם שלא נוטר טינה לאף אחד - (שלא תבינו לא נכון, כן זוכרים את המעשה... וכן לומדים ומתפתחים ממנו. אבל ללא טינה רעה כלפיו)
נטירה היא כאשר אתה לא נמנע מלהטיב למי שלא היטיב לך כאשר היית זקוק לכך, אתה אמנם לא נוהג כמותו, ואתה אומר לו: "אני איני כמותך, אתה סרבת לעזור לי כשהייתי זקוק לעזרתך, אני איני כמותך, אני כן עוזר לך". דיבור זה הוא נטירה, ועל זה נאמר: "לא תיטור". גם אם אתה מתגבר ואינך אומר לו את אשר בלבבך עליו, אבל אתה עדיין פגוע ואינך מסוגל להאיר פנים ולעזור לו בסבר פנים יפות, או אינך מסוגל לעזור לו עזרה גדולה ואתה עושה את המינימום, או אפילו אתה עושה את כל מה שצריך אבל אתה חושב בליבך: "אי אפשר לשוב לידידות שבעבר, ולעבור על הפגיעה שפגע בי ולשכוח כאילו לא קרה דבר". כנגד זה באה התורה ואמרה, כלל שהכל כלול בו: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך"
יאללה סולחה!!!
